בלוג

מה לא נכתב על הדור הנוכחי? שהוא עצל, עם הפרעות קשב וריכוז, חייב סיפוקים מיידים. אה, כן, עוד דבר- אף אחד כבר לא כותב. אני סבורה שהיום יותר מתמיד ילדים עוסקים בכתיבה- ברשתות חברתיות, אפליקציות דיגיטליות והודעות ווטסאפ. אחד הכלים היעילים בעבודה עם ילדים היא כתיבה, אשר עוזרת לחלץ את הסיפור האישי שמעסיק את הילד בתקופה מסויימת. דוגמא ליישום פרקטיקה זו היא בכתיבת סיפור על פי תבנית סיפורית מסויימת. כאשר מלאכת הכתיבה מסתיימת אנו מתייחסים להיבטים הוויזואלים של הסיפור, מאיירים את התכנים שבו ומתמקדים בדימויים מסוימים. התוצר הופך לחגיגה לעיניים וליצירתיות אבל בעיקר חוגג את היכולת של הילד לספר את עצמו במילותיו שלו.

כביבליותרפיסטית אני מאמינה בכוחם של תהליכי כתיבה לרפא את הנפש. כתיבה בכלל ואצל ילדים בפרט היא צורה שבה הפרט לומד על עצמו, מבטא את הקול הפנימי שלו.

תקציר המאמר : כתיבה של ילדים- תקשורת פנימית וחיצונית דרך כתיבה

 על אף הסברה הרווחת, ילדים משתמשים במדיום הכתיבה בזירות חייהם השונות, היום יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית. לפיכך, בחינה של תופעה זו תשפוך אור על פרקטיקה מרכזית שילדים מקיימים ותנסה להבינה טוב יותר. לשם כך, בחנתי את דמותו של מומיק מהיצירה "עיין ערך: אהבה" של הסופר דוד גרוסמן, כילד כותב. לצד זה ערכתי קריאה ביקורתית בתיאוריות פסיכואנליטיות, פמינסטיות וספרותיות.

תוצאות מחקר זה העלו כי כתיבה של ילדים מתאפיינת בשני סוגים של תקשורת, הסוג הראשון- תקשורת תוך­-אישית עיקרה היכולת של הפרט לדבר עם עצמו ולחקור עצמו דרכה. הסוג השני הוא תקשורת בין-אישית המתקיימת בין הפרט לסביבתו, בתוך זה היא תבטא חתרנות.

והנה קישור למאמר המלא:

https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/08893675.2024.2306287