ביבליותרפיה היא דיסציפלינה ששורשיה נטועים עמוק בתרבות, והיא מייחסת חשיבות רבה לתהליכי קריאה וכתיבה. 

ביבליותרפיה מתחילה במסורת של ספרנים לספק המלצות קריאה ללקוחות בהתאם לקשיים שהם חווים מתוך הבנה אינטואיטיבית שלספרות כוח להקל את סבלם של חולים באמצעות קריאה, לספק תובנות משמעותיות, וליצור שינוי באמצעות קריאה ודיון על חומרי הקריאה. אולם, ביבליותרפיה כשדה טיפולי שנשען על תיאוריות פסיכודינמיות התחיל עם קרוליין שרודס.

שרודס (Shrodes) פסיכולוגית ופרופסור לספרות, טענה כי במסגרת הביבליותרפיה מתקיימת אינטראקציה בין אישיות הקורא לבין הספרות כשדה פסיכולוגי שמעודד צמיחה והסתגלות. טענה זו הורחבה בעשרות השנים האחרונות והיום מוכרת הביבליותרפיה כאחת מגישות הטיפול בתוך טיפול בהבעה ביצירה. ככזו היא מציבה במרכז הקשר הטיפולי תהליכי קריאה וכתיבה בטקסט ספרותי, המתווכים על ידי ביבליותרפיסטית שהוסמכה לכך (צורן, 2001).

מחקרים רבים הצביעו על מרכזיות העבודה הטיפולית באמצעות ביבליותרפיה. הם כללו עבודה עם מגוון של קשיים ולקויות החל מעבודה עם שורדות פגיעה מינית ונוער בסיכון, עבור בעבודה עם אובדן, שכול ומחלות כרוניות וכלה בעבודה עם מתמודדי נפש. המחקרים הללו הצביעו על מגמה של שימוש הולך ונרחב בתהליכי קריאה וכתיבה ברחבי העולם.

כמטפלת בהבעה ביצירה נוכחתי לראות כיצד ביכולתה של השפה הפואטית לבטא באופן עמוק את מסתורי הנפש, הן דרך קריאה של ספרים, והן בעת העיסוק בכתיבה. 

מתוך הרצון להבין נושא זה לעומק, החלטתי לחקור את תרומתם של שני המדיומים- ספרות וכתיבה – לתהליך הטיפולי. בקליניקה אני משתמשת בכתיבה יצירתית דרך תרגילי כתיבה, שיח ישיר על הדמויות הנכתבות ועל הסיפורים.